בדידות נפשית

אנו בנויים להיות חלק מקהילה, להיעזר, להיות מוערכים ורצויים. בדידות היא מנגנון אבולוציוני של לחץ פנימי הדוחף לקרבה עם אחרים. רבים נמנעים מקרבה, חשיפה, תלות ואינטימיות בעקבות פגיעות ואכזבות שהתרחשו בתוך קשרים קרובים ובתוך קבוצות. אי לכך, תיקון הפגיעה הבינאישית והחלמה ממנה יתאפשרו דווקא בתוך קשרים קרובים ובתוך קבוצות.

בדידות נפשית מתרחשת כאשר אדם מנותק מחלקים שלמים וחשובים של אישיותו. הוא נותר בתחושת בדידות, ריקנות וניכור עצמי. במצב זה, הקשר של אדם עם עצמו עכור, חסר בו פרגון עצמי, גיבוי עצמי וסקרנות לגבי עצמו. טיפול מאופיין בחיבור מחודש לחלקים מגוונים בנפש ויצירת קשר איתם. חיבור מחדש לרגשות, לזיכרונות, לעולם של רצונות ופנטזיות – הופך את חייו של האדם למעניינים ומרגשים יותר עבורו ועבור סובביו.

ויניקוט, פסיכואנליטיקאי, במאמרו מ- 1958 "היכולת להיות לבד" מדבר על היכולת ליהנות מלבדיות, כנובעת מהתנסויות של קרבה מתמשכת ומספקת עם האם בינקות ובילדות. היכולת להיות לבד מתארת יכולת של אדם לחוות זמן איכות עם עצמו, מתוך תחושה שהדמויות שאוהבות אותו הן תמיד שם עבורו.  כאשר היו הפרעות בקשר עם האם, הלבד עלול להיחוות לאורך החיים כבלתי נסבל: נחווה כבדידות שנכפית על האדם בעל כורחו, מתוך תחושה שקשר אינטימי אינו בהישג יד או שהוא לא נעים.

השהות לבד והשהות ביחד, טובות שתיהן. במידה וקיים דפוס קבוע בו אדם שוהה לבד כדי להימנע מאחרים – או שוהה עם אחרים כדי להימנע מעצמו – טיפול נפשי עשוי לעזור.